סמלי אוהב, אהוב ואהובה בסונטות שייקספיר

תרגום בְּשׁוּרוֹת נִצְחִיּוֹת מחשיב מאד את הסמליות השזורה בהן, ובכלל זה את סמלי אוהב, אהוב ואהובה בסונטות שייקספיר.

 

ההנחה כי סונטות שייקספיר משקפות יחסי אהבה דו מיניים שניהל המשורר בפועל בחייו, הינה סבירה ביותר. ברם, לו היו רגשי אהבה אלו מתמצים אך ורק בגעגועי המשורר אל אהובו, ברגשי הקנאה והכניעה למרותו, או ברגשי המשיכה דחייה לגבירתו-אהובתו, לא היו הסונטות זוכות לתהודה העצומה והנצחית שלה הן זוכות. עולם השירה רווי אמרי אהבה כגון אלה ובכל זאת אף לא קובץ שירה אחד זכה לתהודה ולהשפעה העצומה שלה זכו הסונטות.

כחלק מן הפופוליזם שנעשה  לרעיונותיו החשובים של זיגמונד פרויד, צמחה לה במערב מסורת להשליך על עולמו/ה המיני של המשורר/ת, כל סימבוליקה אירוטית או אירוטית למחצה, המופיעה ביצירתו/ה. הנטייה הזאת מביאה עד היום להשטחה אבסורדית של מעשה האמנות. כאשר השלכה פסיאודו פסיכולוגית זו מודגשת כעיקר בבתי הספר ובאוניברסיטאות, נעלם המופלא שביצירה כלא היה. דוגמא מדברי מבקר ספרות ידוע בהתייחסו לרעיון ההולדה והריבוי המופיע בסונטות שקספיר: "…שייקספיר מנסה את הטקטיקה הבאה: אם אהובו יעשה ילדים – כלומר, יישא אשה, אז אולי ייחשד פחות ביחסיו עם גבר".

התבוננות מעמיקה בסונטות ובחינה של יצירות אמנות לאורך ההיסטוריה ובהן כתבי הגות, שירה ופרוזה, מציגה מציאות שונה מזו המוכרת והידועה. בסונטות אכן נפרשת האהבה הארצית המוכרת של שייקספיר לגבר ולאישה, אך לצידה מופיעה שפת סמלים המתארת רובד גבוה יותר של המציאות. שפת סמלים זו המוכרת מן המקורות היהודיים כלשון הקודש, עושה שימוש באהוב ובאהובה, בנקבי ובזכרי כסמלים שדרכם משתקף עולם עילאי כמאמר שייקספיר עצמו בסונטות:

23

קטע מסונטה 23 של שייקספיר. תרגום יעקב אוסטרובר.

 

 

 

 

 

השימוש בסמלי האיש והאישה כאמצעי להגיע לאלוהות, מופיע בכתבי הקודש משחר האנושות. מן הידועים שבהם: אדם וחוה, אִשְתָר ותמוז, אסתר ומרדכי, השכינה וישראל, הבן ורוח הקודש. ברקע, מעל לזוגות האלו, נמצא הסמל האלוהי, מיוצג לעיתים כסמל ברור ומובהק ולעיתים ברמיזה. צירופי הסמלים בשפה עליונה זו משתנים כמו משפטים בשפה הרגילה. הם מופיעים בכתבים בסדר ובהרכב משתנה בהתאם לרמת המציאות המתוארת ובהתאם למצב הפנימי באדם ברגע נתון. גם ההיגיון "הרגיל" משתנה בשפה זו ולכן ברמת המציאות הגבוהה, אין כל סתירה בדברי שייקספיר בסונטה 23: "בְּעֵינַיִם לִשְׁמֹעַ". אהבה עילאית היא אותו מצב נכסף שהחושים הרגילים אינם יכולים לחוות. כנאמר במלכים א', יט, יב: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

למה משמשים סמלים אלו? ברובד גבוה יותר של המציאות, כוחן של המילים הרגילות לתאר אותה, הופך למוגבל ועל כן נדרשת שפה מסדר אחר שתטיב להצביע על הכיוון שאליו יש לעלות וכן על המכשולים שהמציאות הרגילה מציבה במעלה הדרך.

מאפיין מהותי נוסף של אותה מציאות גבוהה הוא היותה מדורגת. סמלי מִדרגים כאלו מופיעים ביצירות רבות ומבטאים לעיתים קרובות מעבר מן המציאות הנראית לעין אל זו הנסתרת. כמו במשל הקו המחולק של אפלטון, בו מוצג מדרג מציאות המבדיל בין עץ המופיע כהשתקפות במים לבין העץ עצמו. מכאן עולה אפלטון מדרגה אל התפר שבין המציאות הגלויה לנסתרת, כשהוא מבחין בין אותו עץ מוחשי לבין האידאה של העץ. סולם יעקב התנ"כי הינו סמל למדרג זה.

הפירמידה בסקארה סמל למדרק המציאות

פירמידת המדרגה של ג'וסר, ליד סקארה – מצרים

בשיר השירים ב, יד: יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.

האהוב הוא סמל למצב רוחני גבוה יותר. יש בו מימד שכלי ומימד רגשי כנאמר בדברים ו', ה: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אלוהיך בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:

באשר לסמלי האוהב, אהוב ואהובה, שייקספיר מבטא געגועים עזים לאהובו המוצג לרוב כבלתי מושג או כמסתתר בין השורות השחורות (המציאות הרגילה) כמופיע בסונטה 63.

63

קטע מסונטה 23 של שייספיר - תרגום יעקב אוסטרובר

 

 

 

 

 

בספר הזוהר שמות, דף ב ע"א נאמר:

(תרגום מארמית מתוך מאגר ר' פנחס ראובן שליט"א)

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי. לָמָּה שׁוֹנֶה הַשֵּׁם כָּאן מֵאֵלֶּה שֶׁלְּמַעְלָה? אֶלָּא, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַת שֶׁלֹּא נִשְּׂאָה, וְהָיָה לוֹ אָהוּב. כְּשֶׁרָצָה הַמֶּלֶךְ לְדַבֵּר עִם אוֹתוֹ אָהוּב, שׁוֹלֵחַ אֶת בִּתּוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ עַל יַד בִּתּוֹ מְדַבֵּר עִמּוֹ…

כל המונחים בפסוק זה מספר הזוהר, ללא יוצא מהכלל, הם סמלים ואין להם כל משמעות פיזית הנובעת מן השפה הרגילה. אברהם, יצחק, יעקב, אל שדי, מלך, בת לא נשואה, אהוב ודיבור. לא ניתן כאן להקיף את משמעות כל הסמלים הנ"ל אלא להתמקד בעיקר בסמלי האוהב, האהוב והאהובה המופיעים בסונטות. בפסוק זה בספר הזוהר, המלך מסמל את החלק באוהב השואף להגיע למגע/איחוד עם העילאי/אלוהי וכאן מופיע כאהוב. ברגע זה הבת אינה נשואה, כלומר, מצבו הרוחני של המלך טרם הגיע לכדי זיווג ואיחוד עם העילאי. המלך כאן הוא סמל לנחישות להגיע אל האהוב, נחישות שהיא זכרית במהותה. עם הופעת הרצון באוהב להגיע לאהוב, אין האוהב (המלך) יכול, על אף נחישותו, "לדבר" ישירות עם האהוב. אך המלך יכול לתקשר עם האהוב דרך בִּיתו המסמלת את חלק הנקבי רגשי שבמלך שעורג אל האהוב: "וְהָיָה הַמֶּלֶךְ עַל יַד בִּתּוֹ מְדַבֵּר עִמּוֹ."

גם באמנות החזותית מופיע סמל האהוב והאהובה אל מול העילאי:

הכתרת תות-אנך-אמון על ידי אשתו, מצרים 1332-1323 לפנה"ס.

חובה לציין כי בכל המסורות וגם בסונטות, הדרך להשגת העילאי נקנית בייסורים. המכשולים בדרך באים מתוך נפש האדם. לאדם ניתנת הבחירה בין עשיית שימוש בחלק הנקבי שבו כתומך בגס ובנמוך בלבד, לבין שימוש ביכולתו המופלאה של אותו חלק לסייע (עזר כנגדו) להעלותו מעלה כמעשה בת המלך לאביה. בסונטות, חושף שייקספיר גם את מאבקו מול אותו חלק נקבי בתוכו העושה ככל העולה על רוחו ומושך אותו כלפי מטה כמתואר למשל בסונטה 137.

137

קטע מסונת שייקספיר 137 - תרגום יעקב אוסטרובר