גישות לתרגום

גישות לתרגום – נאמנות למקור

העמדות בעניין גישות לתרגום שירה הן נושא רחב לדיון. קיימות גישות ומסורות שונות זו מזו שבינהן ניטש לעיתים ויכוח מהותי. בדומה להתפתחות תיאוריות מדעיות הנקבעות על פי הפרדיגמה בה מחזיקים מרבית המדענים בתקופה נתונה, כך נקבעת גם העמדה השלטת בעניין דרכי תרגומי השירה. הגישה המובילה נקבעת בהתאם לעמדת הקבוצה השלטת בתחום העיון הספרותי בזמן נתון. בישראל, קבוצה שלטת זו באה ברובה מן האקדמיה. פרדיגמת התרגום השלטת בעשרות השנים האחרונות, היא "התרגום השירי", בניגוד לגישת "התרגום המילולי". גישת ה"תרגום השירי" מתמקדת במימוש הצורה הספרותית והשירית משפת המקור לשפת היעד (עברית), תוך ויתור, גם אם לא תמיד מוצהר, על נאמנות לנאמר במקור.

חלוקה זו איננה דיכוטומית לחלוטין ויש בה ניואנסים, אך לצורך הדיון בתרגום הסונטות לעברית, היא חדה למדי. כאמור גישת "התרגום השירי" מעדיפה את יישום הצורה הספרותית המופיעה בשפת המקור, בשפת היעד. אם במקור הצורה הספרותית היא סונטה, גישת "התרגום השירי" תעדיף טקסט מתורגם שיממש את צורת הסונטה על כל מרכיביה הצורניים. "התרגום השירי" מתמקד בעיקר באיכות יישום המשקל ה"פנטמטר היאמבי" (iambic pentameter ) בעברית. מאמר קצר זה אינו מביע התנגדות עקרונית לשאיפה לממש את משקל ה"פנטמטר היאמבי" בתרגום. ברם, המאמר כן יוצא בנחרצות רבה נגד הויתור המהותי של מצדדי "התרגום השירי" על הדיוק ועל הנאמנות לדבר המקור. שקספיר מטמין בסונטות מסרים וסודות נסתרים המחייבים נאמנות למקור בעת תרגומם. למרבה הצער, אין בנמצא בשום כתב עת ספרותי מוכר, ביקורת העוסקת בגישות לתרגום ונוגעת ישירות בהשוואות הדיוק ונכונות תרגום הסונטות של שקספיר לעברית. גישת מחייבי "התרגום השירי" מתמקדת כמעט אך ורק בתאימות הצורה הספרותית.

האם קיים ניגוד בין השניים? מדוע לא ניתן לתרגם את הסונטות על פי עקרונות "התרגום השירי" ועדיין להיות נאמן למקור מילולית? ובכן, הניגוד שריר וקיים. הוא נובע בעיקר מן הקושי העצום לממש את שתי הגישות יחדיו. קיים קושי מובנה להמיר את השורות מרובות המילים של הסונטות במשקל ה"פנטמטר היאמבי" מאנגלית לעברית. משקל זה יוצר צמדי מילים וצמדי הברות המבוטאים בהטעמה נפלאה באנגלית, ברם המרתו לעברית הופכת את התרגום למלאכותי ומאולץ או לחילופין, אם ההמרה צולחת יפה מאד, כמו בתרגומה של זיוה שמיר, היא באה בבירור, אצל מספר מתרגמים, על חשבון התאימות למקור ולעיתים גם על חשבון נכונות התרגום.

ציור בשורות נצחיות

מתוך גישות לתרגום בְּשׁוּרוֹת נִצְחִיּוֹת – סונטות שייקספיר. ציירה קרן אוסטרובר ©

הנה דוגמא מסונטה 1 שורה ראשונה:

שייקספיר: From fairest creatures we desire increase,

תרגומים:

ש. שלום :”מִיצוּר נָאֶה נִתְבַּע כִּי יִתְרַבֶּה,”

אפרים ברוידא : ”מִיצִיר תִּפְאֶרֶת אֶת פִּרְיוֹ נִדְרֹשׁ, ”

אברהם רגלסון :”מִן הַיָּפִים בַּיְּצוּרִים מְבַקְּשִׁים אָנוּ בְּרָכָה,”

זיוה שמיר :”בִּרְכַּת פִּרְיוֹן נִשְׁלַח לִיפֵי הַתֹּאַר,”

שמעון זנדבנק :”יְצוּר יָפֶה – רָאוּי שֶׁיִּתְרַבֶּה,”

בן ציון בן משה :”מִן הַיָּפֶה בַּנִּתְבָּעִים נִתְבָּע יְבוּל,”

אריה סתיו : “מִיצוּרִים יָפִים כִּי יִתְרַבּוּ נִדְרָשׁ,”

יעקב אוסטרובר :”מִבְּרִיּוֹת נִפְלָאוֹת מִכָּל חִשְׁקֵנוּ נַרְבֶּה,”

 

בחינת הדיוק בתרגום שורה זו מלמדת על הבדלים בנאמנות למקור.
From fairest creatures we desire increase
רגלסון, שמיר, סתיו ואוסטרובר תרגמו את fairest creatures בלשון רבים: רגלסון: ‘היפים ביצורים’, שמיר: ‘יפי התואר’, אוסטרובר: ‘בריות נפלאות’.
שלום, ברוידא, זנדבנק ובן משה הפכו את creatures מלשון רבים ללשון יחיד. למרות שבמקור השקספירי אין לשון ציווי בשורה זו, בחרו שלום, ברוידא, זנדנבנק ובן משה להכניסה לתרגומם (‘נדרוש‘, ‘נתבע’, ‘ראוי ש’).
שקספיר מציין גוף ראשון רבים we desire increase, ברם זנדבנק השמיט את ה’אנחנו’ הכל כך מהותי, כך גם אריה סתיו.

חשיבות הדיוק בתרגום כאן ובשאר הסונטות, הינה מכרעת להבנה הנאמר. השאלה הנשאלת כאן היא מי נותן תשוקה למי? כפי שהבינו נכון רגלסון ואוסטרובר, שקספיר מדבר בפתיחת הסונטה על הגברת התשוקה שלנו עצמנו, we desire increase, לא אנחנו הַמְּצַוִּים על היצורים הנפלאים הללו או תובעים מהם להתרבות כפי שתרגמו שלום, ברוידא, זנדבנק ובן משה. גם לא אנחנו השולחים להם ברכת פיריון כפי שתרגמה שמיר. ההפך הוא הנכון. אנו יכולים להרבות תשוקה ולחיות חיי נצח, אך ורק אם התשוקה מתרבה בנו כשהיא באה אלינו מן היצורים הנפלאים הללו ששקספיר מכנה fairest creatures.

השושן לאורכן של הסונטות, הוא ביטוי לקיום הסופי והאלמותי. זה השושן הפורח וקמל. השושן אשר בעת בה פוקד אותו המוות, ריחו הנפלא נשמר עדיין בענפיו. פרשני הסונטות ייחסו בתקופה מסויימת את היצורים הנפלאים לחי ולצומח המתרבה בטבע. מי שמעמיק לקרוא בסנוטות חש בכל נימיו ששייקספיר אינו מדבר על עולם החי, אלא על המוות והאלמוות. ואנחנו, we desire increase, כדברי שייקספיר, עצם קיומנו תלוי באותם יצורים בני אלמוות ומהם נובעת תשוקתנו ונוצרים חיינו.

דוגמא נוספת מסונטה 1 שורות 13-14:

Pity the world, or else this glutton be,
To eat the world's due, by the grave and thee.
זנדבנק מתרגם:

רַחֵם עַל הָעוֹלָם וְאַל תִּבְלַע
מַה שֶּׁנּוֹעַד לִהְיוֹת לוֹ נַּחֲלָה.

ניתן לומר כי בשתי שורות אלה, גישת "התרגום השירי" הרחיקה לכת לאינטרפרטציה מחלישה של המתרגם. מתורגם נכון "רַחֵם עַל הָעוֹלָם", אך נעלמת לחלוטין אזהרתו של שייקספיר האומרת מילולית כי 'אם לא תרחם על העולם, יבוא הטורף ויאכל את הנותר מן העולם לצדך ולצד קברך'. האזהרה הדרמטית הזו היא שיאה של הסונטה, ברם זנדבנק בחר בתרגום פרשני המעקר את ליבה. אין ספק כי הדבר נובע מגישת "התרגום השירי" המתירה סוג כזה של תרגום.